בס"ד
הלכות שופר – הרמב"ם הלכות שופר פרק אא,א מצות עשה של תורה, לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר "יום תרועה, יהיה לכם" (במדבר כט,א). ושופר שתוקעין בו, בין בראש השנה בין ביובל–הוא קרן הכבשים הכפוף; וכל השופרות חוץ מקרן הכבש, פסולין. ואף על פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה, הרי הוא אומר ביובל "והעברת שופר תרועה . . . תעבירו שופר" (ויקרא כה,ט); ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר, אף תרועת ראש השנה בשופר.א,ב במקדש, היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד, ושתי חצוצרות מן הצדדין–השופר מאריך והחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. ולמה תוקעין עימו בחצוצרות, משום שנאמר "בחצוצרות, וקול שופר–הריעו, לפני המלך ה'" (תהילים צח,ו). אבל בשאר מקומות, אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד.א,ג שופר של עבודה זרה–אין תוקעין בו, לכתחילה; ואם תקע בו, יצא. ושל עיר הנידחת–אם תקע בו, לא יצא. שופר הגזול שתקע בו, יצא ידי חובתו–שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע, ואין בקול דין גזל. וכן שופר של עולה, לא יתקע בו; ואם תקע–יצא, שאין בקול מעילה. ואם תאמר, והלוא נהנה בשמיעת הקול–מצוות לא ליהנות ניתנו; לפיכך המודר הניה משופר, מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה.א,ד שופר של ראש השנה–אין מחללין עליו את יום טוב, ואפילו בדבר שהוא משום שבות. כיצד: היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן ולא שט על פני המים כדי להביאו; ואין צריך לומר שאין חותכין אותו, ואין עושין בו מלאכה, מפני שתקיעת שופר מצות עשה, ויום טוב עשה ולא תעשה. ומותר ליתן לתוכו מים או יין או חומץ ביום טוב, כדי לצחצחו; ולא ייתן לתוכו מי רגליים לעולם, מפני הכבוד–שלא יהיו מצוות בזויות עליו.א,ה שיעור השופר–כדי שיאחזנו בידו, וייראה לכאן ולכאן. נסדק לאורכו, פסול; לרוחבו–אם נשתייר בו כשיעור–כשר, וכאילו נכרת ממקום הסדק. ניקב–אם סתמו שלא במינו, פסול; סתמו במינו–אם נשתייר רובו שלם, ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה–הרי זה כשר. קדחו בזכרותו–כשר, שמין במינו אינו חוצץ. דיבק שברי שופרות עד שהשלימו לאחד, פסול.א,ו הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו–פסול. ציפהו זהב מבפנים, או במקום הנחת הפה–פסול. ציפהו מבחוץ–אם נשתנה קולו מכמות שהיה, פסול; ואם לא נשתנה, כשר. נתן שופר בתוך שופר–אם קול פנימי שמע, יצא; ואם קול חיצון שמע, לא יצא. הרחיב את הקצר, וקיצר את הרחב–פסול.א,ז היה ארוך וקיצרו, כשר. גירדו–בין מבפנים בין מבחוץ, אפילו העמידו על גלדו–כשר. היה קולו עבה או דק או צרוד–כשר, שכל הקולות כשרין בשופר.א,ח התוקע בתוך הבור או בתוך המערה–אותן העומדים בתוך הבור והמערה, יצאו. והעומדים בחוץ–אם קול שופר שמעו, יצאו; ואם קול הברה שמעו, לא יצאו. וכן התוקע לתוך החבית הגדולה וכיוצא בה–אם קול שופר שמע, יצא; ואם קול הברה שמע, לא יצא.הלכות שופר פרק בב,א הכול חייבין לשמוע קול שופר, כוהנים לויים וישראליים וגרים ועבדים משוחררים; אבל נשים ועבדים וקטנים, פטורין. מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, וטומטום ואנדרוגינוס–חייבין.ב,ב כל מי שאינו חייב בדבר, אינו מוציא את החייב ידי חובתו; לפיכך אישה או קטן שתקעו בשופר, השומע מהן לא יצא. אנדרוגינוס מוציא את מינו, ואינו מוציא את שאינו מינו; טומטום אינו מוציא לא את מינו, ולא את שאינו מינו–שהטומטום שנקרע, אפשר שיימצא זכר ואפשר שיימצא נקבה.ב,ג וכן מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, אינו מוציא אפילו לעצמו, שאין צד עבדות שבו, מוציא צד חירות שבו; אלא כיצד יוצא ידי חובתו, שישמע מבן חורין שיתקע לו.ב,ד המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו; וכן השומע מן המתעסק, לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציא, או שנתכוון התוקע להוציא ולא נתכוון השומע לצאת–לא יצא ידי חובתו: עד שיתכוון שומע, ומשמיע.ב,ה מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו–יצא, אף על פי שאין התוקע מתכוון לזה פלוני ששמע תקיעתו, ואינו יודעו: שהרי נתכוון לכל מי שישמענו. לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו, ושמע התקיעות משליח ציבור–יצא, אם נתכוון לצאת: שהרי שליח ציבור מתכוון להוציא את הרבים ידי חובתן.ב,ו יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בשופר בכל מקום: אף על פי שהתקיעה, משום שבות; ומן הדין היה, שתוקעין–יבוא עשה של תורה, וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין: גזירה שמא ייטלנו בידו, ויוליכו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים או מוציאו מרשות לרשות, ויבוא לידי איסור סקילה–שהכול חייבים בתקיעה, ואין הכול בקיאין לתקוע.ב,ז התינוקות שלא הגיעו לחינוך–אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה, כדי שילמדו; ומותר לגדול להתעסק עימהן כדי ללמדן, ביום טוב–בין קטן שהגיע לחינוך, בין קטן שלא הגיע לחינוך: שהתקיעה, אין איסורה אלא משום שבות.ב,ח כשגזרו שלא לתקוע בשבת, לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין; אבל בזמן שהיה המקדש קיים, והיה בית דין הגדול בירושלים, היו הכול תוקעין בירושלים בשבת, כל זמן שבית דין יושבין. ולא אנשי ירושלים בלבד, אלא כל עיר שהייתה בתוך תחום ירושלים, והייתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל, והייתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה בראש ההר, והייתה יכולה לבוא לירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם–אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת כירושלים; אבל בשאר ערי ישראל, לא היו תוקעין.ב,ט ובזמן הזה שחרב המקדש, כל מקום שיש בו בית דין קבוע–והוא, שיהיה סמוך בארץ–תוקעין בו בשבת. ואין תוקעין בשבת, אלא בבית דין שקידשו את החודש; אבל שאר בתי דינין, אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין. ואין תוקעין אלא בפני בית דין בלבד, כל זמן שהן יושבין, ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו, תוקעין בפניהם; אבל חוץ לבית דין, אין תוקעין. ולמה תוקעין בפני בית דין–מפני שבית דין זריזין הן, ולא יבואו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים, שבית דין מזהירין את העם, ומודיעין אותן.ב,י בזמן הזה, שאנו עושין שני ימים בגלייות, כדרך שתוקעין בראשון, תוקעין בשני; ואם חל יום ראשון להיות בשבת ולא היה במקום בית דין הראויין לתקוע, תוקעין בשני בלבד.הלכות שופר פרק גג,א כמה תקיעות חייב אדם לשמוע ביום טוב של ראש השנה, תשע תקיעות: לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלושה פעמים, וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה; ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי, אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכיפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן–תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה.ג,ב תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלייות, ואין אנו יודעין היאך היא: אם היא היללה שמייללין הנשים בנהייתן בעת שמייבבין, או האנחה כדרך שייאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג ליבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבוא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחילה ואחר כך מיילל; לפיכך אנו עושין הכול, האנחה והיללה. [ג] והיללה, היא שאנו קוראין תרועה; והאנחה זו אחר זו, היא שאנו קוראין אותה שלושה שברים. נמצא סדר התקיעות כך הוא:ג,ג מברך; ותוקע תקיעה ואחריה שלושה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלושה פעמים; ותוקע תקיעה ואחריה שלושה שברים ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלושה פעמים; ותוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלושה פעמים: נמצא מניין התקיעות, שלושים–כדי להסתלק מן הספק.ג,ד שיעור תרועה, כשתי תקיעות; שיעור שלושה שברים, כתרועה. הרי שתקע והריע ותקע תקיעה ארוכה, ומשך בה כשניים בראשונה–אין אומרין תיחשב כשתי תקיעות ויריע אחריה ויחזור ויתקע, אלא אפילו משך בה כל שעה אינה אלא תקיעה אחת; וחוזר ותוקע ומריע ותוקע, שלושה פעמים.ג,ה שמע תקיעה אחת בשעה זו, ושנייה בשעה שנייה–אפילו שהה כל היום כולו–הרי אלו מצטרפין, ויצא ידי חובתו: והוא, שישמע כל בבא מהן על סדרה, לא שישמע תרועה ואחריה שתי תקיעות או שתי תקיעות ואחריהן תרועה, וכיוצא בזה.ג,ו שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד, לא יצא אפילו ידי אחת; תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה משלישי בזה אחר זה, יצא, ואפילו בסירוגין, ואפילו כל היום כולו. ואינו יוצא ידי חובתו, עד שישמע כל התשע תקיעות, שכולן מצוה אחת הן, ולפיכך מעכבות זו את זו.ג,ז הציבור, חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות. כיצד: אומר שליח ציבור אבות וגבורות וקדושת השם ומלכייות, ותוקע שלוש; ואומר זכרונות, ותוקע שלוש; ואומר שופרות, ותוקע שלוש; ואומר עבודה והודיה וברכת כוהנים.ג,ח שלוש ברכות אמצעייות אלו של ראש השנה, ושל יום הכיפורים של יובל–שהן מלכייות וזכרונות ושופרות–מעכבות זו את זו. וצריך לומר בכל ברכה מהן, עשרה פסוקים מעין הברכה–שלושה פסוקים מן התורה, ושלושה מספר תילים, ושלושה מן הנביאים, ואחד מן התורה משלים בו. ואם השלים בנביא, יצא; ואם אמר פסוק אחד מן התורה ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים, יצא; אפילו אמר ובתורתך ה' אלוהינו כתוב לאמור ואמר פסוק של תורה והפסיק, שוב אינו צריך כלום.ג,ט אין מזכירין זכרונות מלכייות ושופרות של פורענות–זכרונות כגון "ויזכור, כי בשר המה . . ." (תהילים עח,לט), מלכייות כגון "בחמה שפוכה–אמלוך עליכם" (יחזקאל כ,לג), שופרות כגון "תקעו שופר בגבעה, חצוצרה ברמה . . ." (הושע ה,ח). ולא זכרון יחיד אפילו לטובה–כגון "זוכרני ה', ברצון עמך" (תהילים קו,ד), "זוכרה לי אלוהיי, לטובה" (נחמיה ה,יט; נחמיה יג,לא). ופקדונות אינן כזכרונות–כגון "פקוד פקדתי אתכם" (שמות ג,טז). ויש לו להזכיר פורענות של אומות העולם–כגון "ה' מלך, ירגזו עמים" (תהילים צט,א), "זכור ה', לבני אדום–את, יום ירושלים" (תהילים קלז,ז), "ואדוניי ה' בשופר יתקע, והלך בסערות תימן" (זכריה ט,יד).ג,י "שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו,ד), "אתה הוראת לדעת . . ." (דברים ד,לה), "וידעת היום, והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוהים, בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת: אין, עוד" (דברים ד,לט)–כל פסוק מאלו, מלכות הוא עניינו, אף על פי שאין בו זכר מלכות, והרי הוא כמו "ה' ימלוך, לעולם ועד" (שמות טו,יח), "ויהי בישורון, מלך" (דברים לג,ה).ג,יא המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה בציבור, כך הוא: אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר, יושבין כל העם; ואחד עומד ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר, וכל העם עונין אמן; וחוזר ומברך שהחיינו, וכל העם עונין אמן. ותוקע שלושים תקיעות שאמרנו מפני הספק, על הסדר. ואומר קדיש, ועומדין ומתפללין תפילת מוסף. ואחר שגומר שליח ציבור ברכה רביעית שהיא מלכייות, תוקע תקיעה שלושה שברים תרועה תקיעה פעם אחת; ומברך ברכה חמישית שהיא זכרונות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה שלושה שברים תקיעה; ומברך ברכה שישית שהיא שופרות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה תרועה ותקיעה פעם אחת, וגומר התפילה.ג,יב [יא] זה שתוקע כשהן יושבין, הוא שתוקע על סדר ברכות כשהן עומדים, ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב, לתקיעות שעל הסדר; ואם סח ביניהן–אף על פי שעבר, אינו חוזר ומברך.ג,יג [יב] בדין היה שיתקעו על כל ברכה, כל בבא מהן שלושה פעמים כדרך שתקעו כשהן יושבין; אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב, אין מטריחין על הציבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות, אלא דיי להן בבא אחת על כל ברכה, כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות. וכל הדברים האלו, בציבור; אבל ביחיד–בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע על הסדר, בין מעומד בין מיושב–ואין בזה מנהג.ג,יד [יג] התקיעות אינן מעכבות את הברכות, והברכות אינן מעכבות את התקיעות. שתי עיירות, באחת יודע בוודאי שיש שם מי שיברך להן תשע ברכות ואין שם תוקע, ובשנייה ספק יש שם תוקע ספק אין שם–הולך לשנייה, שהתקיעה מדברי תורה והברכות מדברי סופרים
תפריט