אנחנו מסתדרים על הבמה, הקהל מחכה לנו עם עשרות כלי הקשה בידיים… הם מחכים ל"מכה" הראשונה שלנו.
התוכנית משתבשת… לנו הבטיחו, קהל מבוגר, יושב, שעשוי לשתף פעולה בקושי… השטח היה שונה אפשר לומר הפוך. 

איה מפיקת האירוע כולו, בקולה הרגוע והנעים, קוראת במכשיר הקשר למפיקה שלנו: תתחילו! אי אפשר עדיין להתחיל, אנשי הסאונד עוד עובדים על הבמה, הקהל מתחיל להיות חסר סבלנות, איה המפיקה מבקשת ממני להתחיל, משרוקית הסמבה שנעוצה לי בפה נותנת את האות והמופע מתחיל. 

בם, ב-בם, בם, ב-בם, נוהמים תופי הבס, הקצב משדר מתח בריא והקהל מצטרף במחיאות כפיים, זה הזמן שלי לעלות לבמה, אני עולה לבמה עם סאלי בן החמש ומצטרף ליתר חברי הלהקה, אחת שתיים שלוש ו: "סטופ" !!! הקצב נעצר.

 ערב טוב לכולם ומזל טוב ישראל. אני פותח את ההופעה, ומייד מנסה להשתלט על הקהל הרב עם כלי ההקשה ביידים, אני מסביר להם שיש כללים. על-מנת ליצור אנסמבל אמיתי, שמנגן ביחד אני מלמד אותם את הסימן בו צריך להפסיק לנגן, הקהל ממושמע אבל הם רוצים לרקוד ולהשתולל, האנרגיה זורמת מהקהל לבמה וההפך, מתופפי המדבר מנגנים עם הרבה "פאוור". הקהל יוצא מגדרו ופוצח בריקודים מפעם לפעם אני מפסיק את הקצב ומשתף את הקהל בפראזות מעולם התיפוף ואז מורה ללהקה לחזור ולנגן.

עם ישראל חי! 

תנו לתופים לדבר…
ההפעלה מוצלחת, הקהל משתף פעולה. 

אני שואל והם עונים, נשבר מחסום השפה, עברנו לדבר בשפת התופים, אני נותן אות והקהל מתחיל לנגן, אבל החברה רוצים הרבה יותר!!! 

החלטתי, באופן ספונטאני, לשיר עם כולם את השיר "עם ישראל חי" זה כנראה היה האות להתפרצות שימחה אדירה. 

החברה מוונצואלה רקדו ושרו לצד היהודים מצרפת, ארה"ב, קנדה וברזיל, אנחנו תופפנו במלוא המרץ והקהל החזיר לנו אהבה. 

כל מה שנאמר לנו על הקהל, הסתבר כלא נכון בעליל! החששות שמה התופים, לא יתאימו לגיל הזהב היו לא נכונות. תמיד מרגש אותנו לראות מבוגרים מפזזים ומתופפים כאילו היו צעירים חסרי מנוח, אבל הכנס הנוצץ הזה ריגש אותי עוד יותר, אנחנו מודעים לשמחה הגדולה שמייצרת הלהקה שאני עומד בראשה "מתופפי המדבר" אולם בכל פעם שזה קורה אנחנו מתרגשים מחדש!