את דביר בר חי הכרתי כשהיה בן 15, נער חסון, בלונדיני ויפה תואר.
הוא הגיע אליי וביקש להיות מתופף, עם הזמן הפך לבן בית.
הוא היה יושב בקצה הגינה בנוף שמשקיף על ההרים ומתאמן הרבה שעות, חדור מטרה,
הוא הגשים את החלום ונכנס ללהקה.
בהתחלה כשוליה ואחר כך כקוסם ברחבות הריקודים,
השתתף עם הלהקה בפסטיבל ה"בומבלה" וכבש גם שם את הבמה.
אנסה לספר לכם את הסיפור בקצרה…
לימים דביר שהפך בן משפחה אצלנו התגייס לצה"ל,
התחיל את דרכו ביחידה מובחרת וסיים בגולני,
שם במבצע "עופרת יצוקה" נפצע אנושות.
הוא הגיע לבית החולים "סורוקה", סימן את אות הניצחון לצלמים וזמן קצר לאחר מכן הורדם והונשם.
עם ישראל התאחד, עלה לרגל לבית החולים, וקרא תהילים.
תקווה רבה הייתה באוויר, אבל גם פחד משתק מהנורא מכל.
תקופה ארוכה בין ייאוש לתקווה, אחרי תהליך ארוך ונחישות עצומה של דביר,
שידע במסגרת התהליך שעבר עליות ומורדות,
הוא מתחיל הכל מהתחלה.
דביר לומד ללכת, לדבר, ולאכול.
מבחינתי זה היה נס גלוי.
בתחילת השיקום הקפיד דביר להגיע בכל מוצאי שבת לזולה שלנו לתופף, לנגן אבל בעיקר לשמור על האנרגיות של השמחה.
השנים חלפו ודביר המשיך את מסע השיקום.
היום הוא כבר נוהג ויכול ללכת בכוחות עצמו.
דביר זכה במקום הראשון ב"מסלול השלישיות" בטריאתלון אשדוד.
מעל הכל דביר כבר הספיק להתחתן,
ואנחנו זכינו לארח בחג הסוכות חתן וכלה ללילה שהיה כולו תיפופים וזיכרונות בלתי נשכחים.
מאחל לכם אושפיזינים טובים, מיוחדים, מרגשים, כאלה שנחרטים עמוק בלב ובנשמה.
מועדים לשמחה!